להיות אנושיים בלי לבחור צד / הטור של קרן פז

גם וגם, מי אמר שצריך להחליט? על היכולת להיות אנושיים בלי לבחור צד

יש רגעים כאלה ביום יום, בהם נדמה לנו שאנחנו לא "עקביים".
אפשר לשבת מול אדם אהוב ולהרגיש בו זמנית קרבה גדולה לצד עייפות.
אפשר לרצות שינוי,

ובאותה נשימה לפחד ממנו.
לדעת מה נכון לנו,

ועדיין לא לזוז לשם.

והתגובה האוטומטית שלנו;
משהו בפנים מתכווץ,
כאילו צריך להחליט כבר מי אני בתוך כל זה.

אבל בפועל, הנפש האנושית לא בנויה כך.
היכולת להחזיק רגשות סותרים במקביל היא לא בעיה, היא סימן לבשלות.

זה משהו שפוגשים לא מעט, וגם עולה לא פעם בקליניקה.

הוא ישב מולי ואמר, כמעט בהפתעה
"טוב לי, באמת טוב לי. הרגלים ישנים נשרו, הגוף משתף פעולה, הבית רגוע יותר, משהו הסתדר"

ואז הוא שתק רגע, וסיפר על השבוע האחרון שהיה פחות טוב.

על הפחד הזה, השקט אבל העקשן, שאולי הכול עוד יכול להישמט.
כאילו כל מה שנבנה עומד על הקצה.

ראיתי את זה בגוף שלו.

הלחץ באצבעות, הכיווץ בבטן.
תחושות מוכרות, כאלה שכבר פגשנו.

זה בדיוק הרגע שבו אנחנו נבהלים מה "גם וגם".
גם טוב וגם מפחיד.
גם התקדמות וגם חשש לאבד אותה.

יש גישה בפסיכולוגיה שמדברת בדיוק על המקומות האלה.

היכולת להחזיק שני קצוות, גם כשהם סותרים, ולא למהר לבחור ביניהם.
לא לבטל אחד כדי להרגיש נוח יותר, אלא להרחיב את המקום כך ששניהם יוכלו להיות.

לפעמים לא צריך להחליט מה נכון, אלא להקשיב למה שכל צד מבקש.

והתגובה האוטומטית היא לנסות להדוף את הפחד, כדי להישאר רק עם הטוב.
אבל דווקא שם המאבק מתחיל.

ואז סיפרתי לו עליי.
על גן שעשועים אחד, ועל ילדה קטנה שישבה על ברכיי ונאחזה בי בכל הכוח.
ככל שניסיתי שתשחרר ותצטרף לשאר הילדים, היא רק נאחזה חזק יותר.

רק כשעצרתי והסכמתי לראות את הצורך שלה, (זה לא תמיד היה קל) משהו בי התרכך.
חיבקתי, ליטפתי, עשיתי נעימי בשיער. בלי לזרז, בלי לדחוף.

ואז, מעצמה, היא התגלשה מעליי ורצה לשחק.

כך גם עם רגשות.
ככל שאנחנו מנסים להדוף אותם, הם נאחזים.

וכשאנחנו מסכימים לראות, להרגיש, להישאר איתם רגע, משהו בהם נרגע.
לפעמים מתפרק, ולפעמים פשוט זז הלאה.

אז מה כן?

לעצור רגע. לשיים (לתת שם) בעדינות למה שנוכח.
ולשים לב לגוף.

איזו תחושה גופנית עולה?
כיווץ, לחץ, דופק מהיר, נשימה קצרה. (למי שמתחיל, אפשר לשאול שאלה- האם זה מכווץ או מרחיב אותי)

לא תמיד צריך להבין.
לפעמים מספיק להרגיש.

ולהביא לשם נשימה.
לא כדי להעלים, לא כדי לתקן
רק להיות רגע, לשהות

רגשות הם קצת כמו ילדים שחיים בתוכנו.
וכשאנחנו לא מנסים לבחור מי מהם "מותר" ומי "לא רצוי", משהו בפנים נרגע.

לא כל מה שמתכווץ בתוכנו צריך תיקון.
לפעמים הוא רק מחכה שנשב לידו רגע, כמו על ספסל ליד מגלשה בגן שעשועים (לונה פארק של החיים)

ואולי שם, ברגעים הקטנים האלה, מתאפשר משהו אחר.

לא לבחור בין הפחד לבין הרצון, לא בין התקדמות לנסיגה,
אלא להסכים להיות עם רגשות סותרים ומורכבים.

כי החיים הם גם וגם.

קרן פז היא מאמנת רגשית בשיטת סאטיה.

היא גם מרצה וגם מעצבת פנים הווייתית,

מלווה אנשים בתהליכי שינוי דרך חיבור בין גוף, רגש ומרחב

אפשר למצוא אותה כאן וגם כאן