סיפור קצר עם מסר גדול / קרן פז

סיפור שכתבתי. מבוסס על סיפור אמיתי, מתובל בזיכרון בעייתי ובשמות בדויים

אני זוכרת את זה כמו אתמול. שנה א’ בצלאל, שיעור ראשון.
ביטון מנהל המחלקה נכנס לכיתה, אומר שלום לכולנו ומתיישב מולנו .
אני לא מזהה שום חיוך על פניו,
אולי זה בגלל הזקן שמכסה לו חצי פרצוף ואת קצות השפתיים, ואולי, זה בכלל קשור לעובדה שהוא לא מאמין בחיוכים!?
אבל את זה, אני עדיין לא יודעת.
בטח לא בשלב הנוכחי, הריי זה השיעור הראשון ומעולם לא פגשתי אותו לפני כן.

“מוטב שאניח את ‘הנחת היסוד’ הזו בצד”, הוריתי לעצמי בלב. ונזכרתי מה חכמינו אמרו:
“מה ששנוא עליך אל תעשה לחברייך ולמוריך”

זה זרק אותי אחורה, נזכרתי בפוסטמה.
המורה לספורט תמר רובין מבית-הספר הידוע לשמצה, ע”ש  ש. טשרניחובסקי.
כבר בשיעור הראשון בכיתה ט ‘ שנה ראשונה בתיכון היא גזרה את גורלי.
ככה מול כולם, בלי בושה היא סיננה לעברי בבוז “שמתי לב שיש לך נטייה ללעוס מסטיק”
נטרפתי מזה.
באיזה זכות היא מדביקה לי נטייה? ואיך היא מעזה לבסס אג’נדה שלמה על סמך אירוע חד פעמי.
סתמתי את עצמי מלהגיב.
יכולתי לדמיין בראשי סצנה כמו בסרט, בו אני הגיבורה, יורקת מפי החוצה לעברה את המסטיק ואומרת לה בקול רם  ” המורה תמר הנטייה שלי,  היא לא רק ללעוס מסטיקים, אלה גם לירוק אותם, בעיקר על מורות זונות כמוך”!
במוחי אני לא נשארת חייבת לאף אחד. אבל במציאות, השפלתי מבט והוצאתי את המסטיק מהפה.

בגללה אגב, אני שונאת ספורט ומורות עד עצם היום הזה.

המורה נכנס לכיתה והציג עצמו
“בוקר טוב, אני גבי ביטון למי שעוד לא מכיר, אני ראש המחלקה שלכם.
במהלך השנה הקרובה אני אעביר לכם קורס בעיצוב בסיסי
בכל שבוע יהיה עליכם להגיש פרויקט בתלת מימד על פי ההנחיות שאתן לכם.
יש שאלות”?
הוא שאל ולא ממש המתין לתשובה והמשיך בנאומו.
“אתם תגיעו בכל שיעור עם העבודה שהכנתם. אני מקווה מאוד, שלא אצטרך לראות כאן שנה שלמה עבודות בגודל שנכנס בתיק שלכם. אני ברור? לא מעניין אותי גודל העבודה שלכם, כן? שלא תתבלבלו.
מעניין אותי שהאילוץ של הגודל לא יהווה שיקול בהחלטות העיצוביות שלכם, אתם מבינים למה אני מתכוון” ?
הוא שאל ושוב לא המתין לתשובה.

דממת אלחוט הייתה באוויר!  חוץ מאת הרוק של עצמי שניסה בכוח להתגלץ’ במורד הגרון מטה,
לא שמעתי כלום. אולי בעצם גם את פעימות הלב, והגזים שהתרוצצו לי בבטן.
חוץ מזה, אף אחד לא פצה פה.
ביטון המשיך, “מבחינתי הוסיף, אם  צריך תדאגו למנוף. תחשבו יצירתי. בזכות זה התקבלתם לבצלאל.
שיעורי הבית שלכם להכין תעודת זהות, תספרו לנו מי אתם”?

היום בול שבוע מאז התחלתי את לימודיי בבצלאל.
עברתי 6 לילות בלי שינה וסיוטיי לילה נוסח תוכניות הראליטי שכולנו מכירים, בהם המנחה פונה למודח הראשון.
“קרן, את לא ממשיכה איתנו לשלב הבא, תארזי את החפצים שלך ותעזבי את הקמפוס”

6:30  – יום ראשון התעוררתי בתוך זעה קרה של עצמי. התארגנתי, נשמתי ויצאתי לשיעור.
9:00 –  אני ועוד 15 תלמידים שלא עצמו עין בשבוע האחרון הינו כבר ישובים בכיתה בהמתנה למורה.
לפי סדר מסוים שלגמרי לא היה ברור, בטח לא לי, גבי סיטון פנה לכל אחד ואחת מאיתנו וביקש שנציג את הפרויקט.
כל העבודות שהוצגו היו בגודל ‘תיק’, פחות או יותר. חוץ משל פלנר שהביאה איתה עבודה דיי גדולה שהושענה על הקיר והייתה מוסתרת באיזה סדין מרופט.
סיטון הינהן אחרי כל פרויקט ונתן ביקורות נוקבת.

את רובן הבנתי ואפילו דיי הסכמתי עימן. חמישה תלמידים יצאו בוכים מהכיתה (תלמידות אם אני חייבת לדייק) והשאר היו דיי בסדר.
אני התרכזתי בעיקר בעובדה המצערת שאין לי את היכולת של ‘סטיב-אוסטין’ לזהות עם עין ביונית מה מסתתר מאחורי וילון מספר 4 הריי הוא הסדין  המרופט של פלנר.
“קרן” הוא קרא בשמי והוציא אותי מהמחשבות הטורדניות לפענח את הנסתר.
“אנחנו יוצאים להפסקה ומייד אחריה את תציגי את העבודה שלך”. הנהנתי, וביקשתי שניפגש בקפיטריה בקומה שבע.
ביטון אחז בזקנו ומשך אותו מטה כמו חוכך בדעתו. נדמה היה לי שזיהיתי עווית קטנה בפרצופו החתום.
אולי התפלק לו רבע חיוך?

בתום ההפסקה, נפגשנו בקפיטריה.
הובלתי אותם אחריי, בגרם המדרגות. ירדנו לקומה שש ואחר-כך לקומה חמש.
המשכנו ללכת לכיוון הפרוזדור. הלכנו אחד מאחורי השנייה, מאחוריי האחד.
הגענו ליעד.

בסוף הפרוזדור, היה חלון צר וארוך. סביבו הייתה מסגרת היקפית רחבה ומוזהבת.
מצאתי איזה חנות מסגרות ישנה בשוק מחנ’ה נתתי להם את המידות הרצויות של החלון והם הכינו לי מסגרת מוזהבת סטייל לואי ה-14. מתחת לחלון הצר שמסגרתי כתמונה, הכנתי שלט קטן .
וכך היה כתוב :
“האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא”. תאוריית “האני במראה” של צ’ארלס הורטון קולי .
מגישה קרן פז-קורס עיצוב בסיסי שנה א’ – מנחה ראש המחלקה גבי ביטון .

כל אחד בתורו נעמד מול החלון וראה את בבואתו, את זהותו.
ופינה את מקומו לבא אחריו.
כשעלינו חזרה לכיתה, מול כולם גבי ביטון אמר לי, בלי בושה. “שמתי לב שיש לך נטייה לחשוב מחוץ לקופסא”
הפעם לא הטרידה אותי העובדה שהאג’נדה התבססה על סמך אירוע ראשון מסוגו.
מאז, אני אוהבת עיצוב, עד עצם היום הזה.

בכתבה הבאה, אשתף מעולם התוכן העיצובי.