אבן יהודה. קפוצ’י/ קרן פז

 קפוצ’י/ קרן פז

בגיל 3 עברנו ‘לארץ רחוקה’ ביבשת אפריקה.
אימא ואבא שלי חשבו שזה רעיון מצוין לעבור לאפריקה.
אחותי ואני חשבנו שזה רעיון ממש גרוע.
“מי ישמור על קפוצ’י? כך קראו לכלב הקטן והשחור שכל כך אהבנו.
“מה עם סבא וסבתא לא נראה אותם אף פעם”?
סבא וסבתא שלי, היו הדמויות הכי משמעותיות בחיינו וצמד המילים “אף פעם” לא היה נשמע אז דרמטי בעניי.

אמא ואבא שלי הרגיעו והבטיחו שנגיע הרבה לבקר בארץ. אני חושבת, אם אני לא מתבלבלת, הם קיימו את ההבטחה שלהם,
כמעט בכל חופשה הגענו ‘לארץ הקרובה’ לבקר את סבא וסבתא שלי וגם את קפוצ’י כמובן, הכלב שלנו.

השכנה שגרה לידינו, בשיכון בנים, הסכימה לשמור לנו על קפוצ’י.
קראו לה ציפי, דודה ציפי. היא הייתה אשתו של בצלאל ולא היו לה ילדים בכלל.
דודה ציפי, מאוד אהבה אותנו והסכימה בשמחה לשמור לנו על קפוצ’י.

גם עלינו היא שמרה בשמחה, כשאימא ואבא היו חייבים ללכת ביחד לכל מיניי מקומות.
אני תמיד הסכמתי שתשמור עלינו, ידעתי שזה עושה לה שמח בלב, בגלל הסוד שסבתא סיפרה לי. אז נתתי לה לנשק אותי, אפילו שהנשיקות שלה היו איכסה פיכסה.

בלילה ההוא, אחרי שאמא השכיבה אותנו לישון ושרה לנו כמו בכל ערב את השיר שהכי אהבתי בעולם, “לילה טוב לחמודות, למתוקות למקסימות ”

לא הצלחתי להירדם.
חשבתי על קפוצ’י שיישאר לבדו

עם דודה ציפי. שהיא בכלל לא דודה שלי!

“רק שלא תעשה לו קוקיות” לחשתי בשקט בשקט לאחותי. פחדתי להעיר אותה, אבל היא לא התעוררה והמשכתי לדאוג לבדי.
דודה ציפי תמיד עשתה לי ולאחותי קוקיות ממש חזקות והברישה לנו את השער ממש כואב ולא נתנה לנו לזוז.
היה לה חשוב שהשביל יהיה בדיוק באמצע.

היא הייתה מוציאה את המסרק שהיה מוחזק בין שיניה, הופכת אותו, מזיזה עם הידית הדקה שלו את קבוצות השיער הסוררות.

אימא הסבירה לי שסוררות זה שערות שלא מתנהגות יפה, וזזות ממקומן.
דודה ציפי הייתה מושכת את ראשי לאחור ומצווה עלי לא לזוז! עד שהשביל היה בדיוק באמצע הראש. רק אחריי שהייתי שומעת את דודה ציפי אומרת “איזה שביל יפה יצא לך” רק אז, יכולתי לנשום ולזוז.
היא הייתה משחררת את הרגלים שלה שהקיפו אותי חזק וקרוב לרגליי הכיסא עליו ישבה.

באותו הלילה, לא הצלחתי להירדם, שמעתי את אבא אומר לאימא שלי: “ציפי מחזיקה אותן קצר מידיי”
“גם את בצלאל היא מחזיקה ממש קצר והוא מסתדר אתה יופי” אימא ענתה לו
ואז שמעתי את שניהם צוחקים…

אני חושבת שדודה ציפי עושה גם לבצלאל קוקיות וצמות וגם לו, היא לא נותנת לזוז ולנשום.
זה באמת קצת מצחיק אז צחקתי בלב ואז כבר נרדמתי.

באחד הביקורים, כשחזרנו לארץ רצנו מהר לדודה ציפי. היא גרה קרוב, מעבר לרחוב היינו חייבות כבר לבקר את קפוצ’י שלנו.

התגעגענו כל כך.
אימא אמרה שדודה אסתר חזרה מהצבא והיא מחכה לנו שם

אז רצנו הכי מהר בעולם. דודה אסתר היא דודה אמתית, ממש חמודה.
כולם קראו לה ‘אתי’ רק אנחנו קראנו לה אסתר כי היא הייתה כמו מלכה.

דודה אסתר פתחה לנו את הדלת, חיבקה אותנו ממש חזק והזמינה אותנו לשבת לידה על הספה.
התיישבנו לצידה, אני לימינה ואחותי לשמאלה. קפוצ’י קפץ על הברכיים שלה ונתן לה נשיקה, לק על הפנים.
התגלגלנו מצחוק, כמו שצחקנו ב’אפפה’ בבית הגדול שגרנו בו, כשאבא היה מדגדג אותנו על השטיח הכחול עם הפרחים האדומים.

דודה אסתר אמרה שיש לה שתי הפתעות בשבילינו. את הראשונה היא הוציאה מהתיק השחור עם הכתפייה הארוכה של הצבא. היה כתוב עליו צה”ל ותמיד היו בו הפתעות משמחות..

“יש! זה הטעמי הכי טעים בעולם בניגריה אין כזה וואפל טעים “.
קראנו בקול וקפצנו עד השמים וחזרה. ליקקנו את האצבעות וגם את נייר העטיפה.
איזה מזל שלא שכחנו לשאול את דודה אסתר על ההפתעה השנייה.

“תגלי לנו, תגלי לנו מה ההפתעה השנייה”?

קיפצנו וקפוצ’י קפץ יחד אתנו וקשקש בזנבו. היא חייכה עם השפתיים וגם עם העניים שלה.
את ההפתעה השנייה היא לא הוציאה מהתיק.
דודה אסתר עשתה סימן לקפוצ’י, שתי טפיחות על הספה והוא מיד זינק על בירכיה.
גם הוא אהב את דודה אסתר הכי הרבה בעולם

“מהיום”, אמרה דודה אסתר, “אני אהיה האימא החדשה של קפוצ’י, אחליף את דודה ציפי. נכון קפוצ’י”?

היא ליטפה את ראשו הקטן.

זו הייתה הבשורה הכי משמחת שקיבלתי בחיי.
ודודה אסתר היא הדודה הכי טובה בעולם כולו.

אימא נכנסה לפתע לסלון ביתה של דודה ציפי ואמרה בקול שמח וצוהל –

“לא תאמינו בנות, מי הגיע לביקור?? אורלי, הדודה מאמריקה”!

ואני כך הרווחתי עוד הפתעות משמחות