אבן יהודה. להסכים להרגיש/ וודאו ארט מטלטל מבית המחול אליברה

“להסכים להרגיש” הוא סיפור מסע של קבוצת נשים שיצאה לחפש אם יש מה שירפא ממה שלא מרפה.

קבוצת נשים שפגשה את המלחמה במרחב האנושי הקרוב שלהן- רקדנית שבן זוגה נפל בקרב, אימא שאיבדה את בנה שנרצח בנובה, בנות זוג שנשארו לבד בעורף, אימהות שהבנים שלהן נלחמים בתוך עזה.
קבוצת הנשים הזו גילתה שביחד, אנחנו כוח ואור גדול שאפשר דרכו ואיתו לעבור הכל.

בשביל לרפא כאב צריך “להסכים להרגיש”, לזכור מה הביא אותנו לרגע הזה, הרגע בו שכחנו מה באמת חשוב. היינו פרודים בכאוס מוחלט ביננו, שכחנו להיות יחד וכמה חשובה האהבה.
“להסכים להרגיש” זה אומר לעבור דרך הקושי והכאב לקבל את התנועה שמבקשת מאיתנו להתפרק בשביל להצליח להיבנות, באור חדש, מאוחד ועוצמתי.
כל אחד ואחת הם בעלי השפעה אדירה, כוח ומשמעות ועלינו מוטלת האחריות המשותפת להגביר את האור בחשכה, לדאוג שנקום בקרוב למציאות אחרת למודת חוכמה ואהבה לעולם טוב יותר.
לוותר על מה שלא באמת חשוב, למצוא מרפא ברכות, בכאב לחבר את הלב “שאהבה לא תמות”- זאת הצוואה הלאומית שלנו.

בית אליברה הוקם בשנת 2005 על ידי אלינור דרוקר בן זקן כבית של מחול ומתוך שליחות לאפשר לכל אחת ואחת למצוא מקום לרקוד, להביע את עצמה ולקבל מקום לשמחה וביטחון.

אלינור מספרת על המסע המדהים שבסופו נוצר הוודאו ארט:

בשבעה באוקטובר השתנו החיים של כולנו.
זה חדר לכל מקום, זעזע וטלטל.
קמנו בוקר אחד למציאות שהיא סיוט של חלום רע.
והלב שלנו התרסק.
ביום הראשון של הלחימה נפל טל גרושקה שהיה חבר משפחה ובן זוגה של הרקדנית ואשת צוות אצלי בסטודיו ענבל לפיד,
זה היה בלתי נתפס והחסרתי נשימה, בסוכות ממש כמה ימים לפני, עוד חגגנו יחד אצל חברים, הילדים הכירו אותו מצוין, דבר שזעזע את כולנו והפגיש אותה פנים אל פנים עם המכה הגדולה שנחתה על כולנו.

יממה לאחר מכן התבשרנו על כך שאדיר מסיקה בנה של שירי האהובה שלנו רקדנית מדהימה מהסטודיו נעדר מאז אותו יום שחגג עם חבריו בנובה. זה טלטל והשאיר אותי ערה בלילות, חושבת על שירי ומנסה למצוא את המילים לרפד לה את הלב, עברו כמה ימים והתבשרנו על הרע מכל שאדיר נרצח אחרי שהציל בגופו עם חבריו מתן ועיליי ואת הבנות הזוג במסיבה.

באותן שעות בעלי איל לבש מדים והתגייס לצו 8 בדרום, את שלושת השבועות הראשונים חווינו כמפולת קשה, הרגשתי שאני לא יודעת איך עוצרים את הדמעות ומחזיקים את הלב שכבר לא יכול להתרסק יותר ממה שכבר לא נותר ממנו.
במקביל לכל המצב אליברה, המרחב נשי תנועתי שבבעלותי ממשיך לקבל לזרועותיו את הנשים השבורות, ההמומות, הכואבות מהמצב שרק מחפשות נחמה, חיבוק ואויר לנשימה.
ואז החלטתי שאנחנו צריכות עוד זמן יחד, עוד עומק למפגשים שלנו, עוד אפשרות לבטא את עצמנו, עוד מקום להיות כמו שאנחנו עכשיו .
הבנתי שאני מחזיקה מול הילדים מול הנשים מול המשפחה משהו שאני כבר לא יכולה להחזיק יותר כי עוד רגע אני באפיסת כוחות.
מתוך הבנה עמוקה שרק מקום שמאפשר עכשיו להתמסר להתפרקות ולא להתנגד לה יכול להיות נכון ומרפא פתחתי את פרוייקט המסע לכך שאהבה לא תמות.
הרגשתי שרק אהבה צריך ובבקשה רק אותה לא יקחו לנו ורק היא לא תעלם בכל המצב הלא נתפס הזה.

המסע שלנו היה 8 מפגשים והיה פתוח לכל מי שרוצה להתמסר ולצאת אליו, מראש אמרתי שאני לא יודעת לאן אנחנו נוסעות יחד אבל בטוח שביחד אנחנו עוגן וכוח אחת לשנייה.
כל מפגש הביא איתו משהו אחר, כל פעם פעלתי ממקום שמאפשר שהות ברגע אחר ובו התמקדנו.
מפגש ראשון פשוט בדקתי איפה כל אחת נמצאת עם עצמה, זה היה מפגש של שלוש שעות קשות וחשובות רק משם היה אפשר להתחיל.
מפגשים אחרים היו בנושאים שונים, אחד מוקדש לנשות המלחמה, השני להצפת רגשות בתנועה ועוד ועוד.
בסוף רציתי להוציא תוצר אומנותי שיאפשר חוויה של התמסרות בתוך הכאב, בלי חומות בלי הגנות רק לב ולשפוך אור של תקווה ובנייה מחדש .
קבענו 40 נשים בחניון הקניון באבן יהודה בלילה עם בגדים כהים וצילמנו 4 שעות קטעים שהכנתי מראש בתוך המפגשים שלנו.

זה לא היה נעים.
זה לא היה פשוט.
זאת לא הייתה חוויה קלה… היה קשה קודר, מלוכלך, קר מלא סבל, אבל יחד.
בשביל להעביר כאב צריך לתת לו לעבור בתוך הגוף וללמוד לבטא אותו החוצה אחרת הוא יוצר תקיעות ואותה אנחנו לא רוצים.
לוידאו ארט יש שליחות, שליחות שמבקשת לא לשכוח לרגע את מה שקרה, לא להימנע מלחוות את זה כי רק הזעזוע הזה יבנה אותנו אחרת!
וחייבים להיות אחרת!
הגענו למלחמה הזאת מסיבה אחת!
מפורקים מופרדים מרוחקים מלא שינא, רוע ואלימות ביננו.
אני מבקשת ביצירה הזאת שנתפתח ונגדל מהחוויה הקשה הזאת ולא נחזור אחורה אחת זה יהיה כואב אפילו יותר.

להישבר.להיבנות.להיות.

מסע משותף של 40 נשים וגבר מדהים אחד ויחיד של תהליך שמוצג בוידאו ארט מהלב שלי ושל חבורתיי והעיניים שלו Omer Wallwater

תודה לשותפות המוכשרות

הדס בכר: על יצירת המייצג האומנותי.

יולי לוי: על המוסיקה המצמררת והמדויקת

עומר וולבוטר: על צילום הוודאו והעריכה

פגי פייקר: על הסטילס.

נשות אליברה – Elibre בית של מחול

תודה לכם על האמונה בי, בדרכי ועל האפשרות להרגיש אתכן עד הסוף בהתמסרות ופתיחות לב.