אבן יהודה. שכנים/ קרן פז

שכנים

רב חיי גרתי בבתים פרטיים צומדי  קרקע.
בתשע שנים האחרונות, מאז גורשתי מחלום המשפחה המאושרת Happily ever after  אני גרה בדירה שכורה.

כיאה לכל בניין דירות, יש אינטרקום בכניסה, קוד, מעלית, מרפסות, ושכנים.
אני גרה בדירה מספר 4.

מולנו גרים זוג עם שלושה בנים וכלב. אהה ויש גם את סוניה.

סוניה גרה בעליית הגג. לא חלילה בסתר או בהיחבא, אבל בעליית הגג.

ניר, הבן היחיד שלה הביא אותה מנתניה.

הוא רצה אותה קרוב, שלא תישאר שם לבד כמו “כלב”.
אז הוא בנה לה בית קטן על הגג ויש לה כניסה נפרדת והיא תופסת מעלית

מלמטה למעלה כמו חללית  למעלה והלאה…

סוניה היא ניצולת שואה, אישה זקנה שאוהבת חתולים.
בכל יום היא יורדת למטה ומאכילה את חתוליי השכונה.

לצידה תמיד, משתרך החתול  ה’ערס’. (נצמד לה לרגל)

כשאני יורדת בכל בוקר עם ג’ינג’ר, שהוא הכלב הכי “הומו” שיש (בקטע של חתול!)

החתול ‘הערס’, שהוא החתול הכי “גבר” שיש (בקטע של כלב) דופק עליו נביחה.

וסוניה צועקת עליו!

“פויה! זה לא יפה ככה לעשות לג’ינג’רררר הוא כלב טובבב” …

‘הריש’ המתנגנת של סוניה זה משהו מיוחד.
לפעמים היא מצלצלת לי בפעמון של הדלת. אני ישר יודעת שזו היא, מי עוד מצלצל בפעמון הדלת?!

רק כאלו שלא שומעים בעצמם דפיקות בדלת ועושים “השלכת חרשות” על העולם כולו (כמו אבא שלי – גם הוא הופך קצת חירש! והתחיל לצלצל)

אני פותחת לה את הדלת…

“קרררן אולי יש לך סיגרררריה בשבילי,? אחת. קטנה, קטנה! רררני  לא יודע שאני מעשנת“.

היא לוחשת לי בשקט, כמו נערה בת 12 המסתירה איזה סוד כמוס מהוריה.

“לא סוניה סורי”, אני עונה לה, “הפסקתי לעשן”.

“אז אולי את לוקחחת אותי לסופררר צ’יק צ’ק אני יורדת מהר את מחכה לי, דקה. לא יותררר“.

“לא נעים לי לבקש מרררני שלי, אין לו זמן . הוא עסוק כל הזמן!“…

“אין בעיה סוניה יקרה, אני אתארגן 10 דק ונצא לסופר “.

ירדתי למטה. מחוץ לבניין כבר חיכו לי בחניה ליד האוטו, השכנים שלי; סוניה והחתול ה’ערס’.

אין על השכנים שלי! נסענו לעשות סופר ביחד.